בגן הבית שותלים שני סוגי אבטיחים – האחד זכר והאחד נקבה. ומה הכוונה?
צמח האבטיח הוא למעשה דו ביתי – כלומר על אותו הצמח ישנו פרח נקבי – שממנו מתפתח הפרי, ופרח זכרי ממנו מתבצעת האבקה לפרח הנקבי.
אבל באבטיחים אנחנו רוצים ליצור הכלאה של שני סוגי אבטיחים, כל אחד עם תכונות חזקות שמשלימות אחד את השני. לכן אנו שותלים אבטיח מסוג פסיניישן – זוהי הנקבה, שהפרחים הזכריים בה עקרים ואין להם אבקנים.
לצד סוג זה, שליש מהשתילים הם שתילי אבטיח מסוג קרימזון – אלו הם המאביקים שלנו שפרחי הנקבה שלהם לא מתפתחים והפרחים הזכריים מפרים את הפסיניישן. ומה שיוצא אלו פירות הכלאה, חסרי גרעינים (הגרעינים ריקים ועקרים) עם טעם מתוק במיוחד!
זן נוסף שאנו מגדלים הוא זן המלאלי – המלאלי זן שלא דורש הרבה מים, טעים מאוד אבל עם גרעינים שחורים. זהו זן שכבר בקושי מגדלים, אבל לארז יש רגש סנטימנטלי אליו.
הזן עמיד במיוחד, וארז מספר איך גדל בקיבוץ בדרום ואת האבטיחים היו קונים ומאחסנים בידיעה שישמרו לאורך זמן. וכך אביו קנה אבטיח ואחסן אותו מתחת למיטה. יום גשום אחד בינואר ניקה אביו את החדר ופתאום גילה שם את האבטיח שנשכח! וכך ביום גשום בינואר הם ישבו ואכלו אבטיח.
אז איך יודעים שאבטיח מוכן ואפשר לקטוף אותו?
זהו סודו של הזלזל! לכל אבטיח יש עלה ומולו זלזל – כשהזלזל יבש לחלוטין זהו סימן שהאבטיח בשל (דוגמא בתמונות) סימן נוסף הוא כתם שמש, כשהפסים של האבטיח הופכים מירוק לצהוב ומאבדים מאחדות הפסים, וסימן אחרון הוא הפופיק של האבטיח – כמו בטן של הריון צריך לראות שצורת האבטיח מעוגלת לחלוטין בסופו ולא ״שטוח״ – כך יודעים שהוא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו!
